גז"ד לנאשם באי העברת ניכויים ממשכורות למס הכנסה

1.                     כתב האישום בתיק זה מייחס לנאשמים ששה אישומים, מהם חמישה אישומים בגין העבירה של אי העברת ניכויים ממשכורות ששולמו, עבירה בניגוד לסע' 219 לפק' מס ההכנסה [נוסח חדש], ואישום שישי - עבירה של אי הגשת דין וחשבון שנתי של החברה - הנאשמת 1 (להלן: ,"הנאשמת" או "החברה"), עבירה בניגוד לסע' 216(4) לפקודה הנ"ל, כשנאשם 2, (להלן: "הנאשם"), שהיה מנהלה הפעיל בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום - אשם אף הוא בעבירה, על פי החזקה כאמור בסע' 224א' לפקודה.

                        בתחילה כפר הנאשם, בשמו ובשם החברה, בכל האישומים, אך מאוחר יותר, לאחר שנשמעו פרשת התביעה וחלק מפרשת ההגנה, כשהאמין כי סכומי הניכויים שלא הועברו מוחזקים בידי מפרק החברה ויועברו תוך זמן קצר לידי פקיד השומה, חזר בו מכפירתו בעבירות שבניגוד לסע' 219 ונותר בכפירתו רק לעניין אחריותו לאי הגשת הדו"ח השנתי לשנת 2001. לאחר שמיעת הראיות, החלטתי, בהכרעת הדין מיום 11/10/07, לזכות את הנאשם מאישום זה ועתה הגיע הזמן לגזירת דינו לעניין העבירות של אי העברת הניכויים.

2.                     הנאשמת 1, החברה, עסקה באספקת כח אדם למוסדות, וכ-60% ממחזורה היה מול משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, או מוסדות ציבור כעירית ת"א ורשות הדואר. בין משרדי הממשלה אף משרד הדתות ומשרד המשפטים. בחלק גדול מהמקרים, החברה והנאשם כמנהלה, לא היו חייבים להתאמץ ולחפש את כח האדם הדרוש ללקוחות החברה, כאשר המשרדים עצמם העסיקו את עובדיהם באמצעות הנאשמת, כך שהנאשם היה מקבל מדי חודש את רשימת עובדי המשרד ואת שכרם כפי שסוכם במשרד, והנאשמת היתה אך הגוף הפועל, דה-יורה, כמעבידתם של עובדים אלו, והיתה משלמת להם את שכרם לפי אותן רשימות שהועברו אליהם. הנאשמת היתה מעבירה למשרד הממשלתי חשבונית מס על פי סכום המשכורת, הניכויים, עמלת הנאשמת וסכום המע"מ המתאים, על פי החוזים שנחתמו בין הנאשמת ולקוחותיה, התשלום היה אמור להשתלם שוטף + 30 יום.

לכאורה, עמד הנאשם בראש חברה ששיטת פעולתה אמורה להניב רווחים קלים. את הפער שבין יום תשלום המשכורת, בתחילת החודש השוטף, ועד קבלת התשלום עפ"י החשבוניות, בעבור כחודש חודשיים, הייתה החברה מכסה באשראי בנקאי, כשעמלת החברה חושבה כך שתעלה על עמלות הבנקים, והפרש זה הינו, לכאורה, רווח צפוי, בטוח וקל לנאשמת. החברה העסיקה בין 500 ל-1,000 עובדים, ולכאורה ככל שיועסקו יותר עובדים, רווחי החברה רק יתעצמו.

אולם עד מהרה התברר לנאשם כי לקוחותיו, ובמיוחד משרדי הממשלה, אינם משלמים במועד אלא דוחים את התשלום בעבור ועל פי חשבוניות החברה, בחודשים רבים. מנגד, הנאשמת הייתה חייבת ומחוייבת לשלם לעובדים במשרדי הממשלה, ברשויות השונות, וגם אלו שהועסקו במגזר הפרטי, את משכורותיהם - בזמן. על כך הלך האשראי הבנקאי ותפח.

משרדי הממשלה דאגו להבטיח את תשלום שכר עובדיהם, אלו שהועסקו על ידי החברה בקבלת ערובות בנקאיות מהנאשמת. אי תשלום משכורות במועד היה גורר את מימוש הערבות הבנקאית, שמיד היה מביא לסגירת מסגרות האשראי הבנקאי ולעצירת והתמוטטות כל עיסקי הנאשמת. הערבויות הבנקאיות היו על מאות אלפי שקלים. איחורי הרשויות ומשרדי הממשלה בתשלום הכספים לנאשמת, על אף דרישתן החד משמעית לתשלום השכר לעובדים ובמועד, הגיעו לארבעה עד חמישה חודשים ולעתים ליותר. לכל תחינותיו ובקשותיו של הנאשם לקבלת התשלום המגיע לו, התשובה הייתה כי כספו מובטח, אך עליו להמתין. הנאשם מתאר כיצד נאלץ לשבת ימים בפתח חדרו של ראש עיריית באר שבע, עד שיואיל זה לדאוג לשלם לנאשמת את הכסף המגיע לה, שרובו, כזכור, כבר שולם לעובדי העירייה. הנאשם, ברצונו להמשיך בפעילות החברה, נאלץ לשעבד את כל רכושו הפרטי כבטוחה לאשראי הבנקאי שקיבל שכאמור - גדל וגדל. הנאשם אף מספר כי מימן את המשך הפעילות בחברה בהלוואות בשוק האפור.

לאורך תקופה זו, המשיך הנאשם להעביר לפקיד השומה את הדיווחים על תשלום המשכורת ועל שיעור הניכויים, אך בתקופה שבין חודש יולי 2002 ועד נובמבר 2002, לא הועברו הניכויים, המסתכמים בסום של - 188,433 ש"ח, כאמור בכתב האישום.

בסוף חודש נובמבר 2002, התמוטטו עסקי החברה. הבנקים הגיעו למסקנה כי החברה לא תוכל לפרוע את יתרות החובה שבחשבונות הבנק, פנו לבית המשפט, עתרו וקיבלו צו כינוס נכסים שנכנס לתוקפו ב-30 לנובמבר, שאז פשטו נציגי הבנקים על משרדי החברה, העמיסו את כל ציוד החברה ומסמכי הנהלת החשבונות על משאיות והוציאום מחזקת ושליטת הנאשם - המנהל.

עוד מתברר כי הנאשמת לא שילמה את משכורות חודש נובמבר 2002, שהיה עליה לשלם עד ה-9 לחודש, וכך שמטבלת סכומי הניכויים שלא שולמו יש לנכות את ניכויי חודש נובמבר, בסך של - 35,461 ש"ח קרן, על אף שהנאשם, לכאורה, הודה בביצוע עבירה זו. הודייתו נעוצה בטעות כאשר סבר כי הנאשמת הספיקה לשלם את המשכורת לחודש זה מתוך חשבון הבנק של החברה. כאמור, הבנק לא העביר ולא שילם כסף זה. עובדה זו הוכחה בתביעות חוב העובדים ששכרם לחודש נובמבר - לא שולם. סכום קרן החוב על פי כתב האישום אמור להיות סך של 152,942 ש"ח.

כינוס הנכסים הפך, תוך זמן קצר, להליכי פירוק, שעדיין לא הסתיימו. הפירוק הינו של שלושת החברות בהן שלט הנאשם ודרכן הפעיל את עסקו, שהנאשמת הינה רק אחת מהן, אך ברור מהראיות שנשמעו כי הנאשם ניהל את שלושת החברות יחד, בהנהלת חשבונות אחת, ממשרד אחד, כשאף עולה ממאזני החברה כי פעילותן של החברות היה במשותף, כשחברה אחת מעורבת בעסקי השניה, והפרדה בין שלושת החברות, גם בהליכי הפירוק, הינה מלאכותית ופורמלית בלבד. (ראה עדות רוה"ח מר מאיר שחר על מאזן הנאשמת לשנת 2000 - סומן ב.ש. 2, ודבריו על יתרות חברה קשורה, המהווה 43% מכלל המאזן בחברה הנאשמת, בעמ' 41 לפרט' שמיום 25/11/07).

כשהמפרק, עוה"ד איתן ארז, החל בודק את ספרי החברה, אותם ספרים שנמנעה מהנאשם כל גישה אליהם - ולמרות זאת טענה המאשימה כי הנאשם אחראי אישית להגשת הדין והחשבון השנתי של החברה לשנת 2001, האמור היה להיות מבוסס על אותה מערכת של הנהלת חשבונות, שאינה בידיו - התברר לו שלקוחות החברה חייבים לנאשמת סכומי כסף גבוהים. המפרק עצמו גבה כ-3,000,000 ש"ח ומהם כ-60% ממשרדי ממשלה, וענינו בכספים שהגיעו לנאשמת בכיסוי המשכורת ששילמה הנאשמת במשרדים אלו, כולל בתקופה בה לא שולמו הניכויים, בחודשים האחרונים טרם כינוס הנכסים. על פי מסמך המפרק מיום 27/8/03, שסומן נ/4, גבה המפרק ממשרד הדתות סך של
-265,686 ש"ח, ממשרד המשפטים -100,000 ש"ח, מעיריית ת"א סך של -20,466 ש"ח, מרשות הדואר - 842,871 ש"ח, מקופת חולים לאומית -260,000 ש"ח, ומהחברה לאוטומציה, חב' ממשלתית, סך של - 100,000 ש"ח. המפרק אף העיד כי רק לאחר שפנה לבית המשפט של הפירוק בבקשה להוראות, לצורך הגשת תביעות כנגד משרדי הממשלה, שולמו חובותיהם לקופת פירוק החברה.

מבחינת בית המשפט, אין כל ספק כי חוב הניכויים, בסך של כ-150,000 ש"ח, היה משולם לקופת האוצר, אם משרדי הממשלה ורשויות השלטונות השונות, חייבות הנאשמת, היו פורעים את חובותיהם, בסכום של למעלה מ-1,500,000 ש"ח, במועד, לידי הנאשמת. גם אם , כטענת ב"כ המאשימה, לנאשמת היו גם לקוחות מהמגזר הפרטי ואף הם לא שילמו במועד את חובותיהם, ועל כן אין לבוא בטרוניה דווקא למשרדי הממשלה, הרי טענה זו טוב היה אם לא הייתה נשמעת. חובת רשויות השלטון, כלפי האזרח, לפעול בתום לב מלא ובדרך מקובלת, מטילה עליהן חובה כפולה ומכופלת לשלם את חובותיהן במועד ולא להביא להתמוטטות עסקי האזרח, גם כשהאזרח נקלע למצוקה גם בגין חובות לקוחותיו שאינן רשויות שלטוניות.

עוד מתברר מעדות המפרק ורואה החשבון שחר, כי החברה נאלצה לשעבד את כל חוזיה מול לקוחותיה לטובת הבנקים (ראה הרשימה בש/1). כתוצאה מכך שלטו הבנקים, בפועל, בכל תקבולי הנאשמת. בכל רגע נתון, יכולים היו הבנקים לדרוש את התשלום המגיע לנאשמת מלקוחותיה, אפילו שילמה הנאשמת את משכורת אותו חודש לעובדי הלקוח. כתוצאה משעבודים אלו הפכו כל חובות הלקוחות לחובות לבנקים, כחוב מובטח לבנק, ומכספי הגבייה היו אלו הבנקים הראשונים להפרע. למרות זאת, הבהיר המפרק כי בקופת הפירוק כספים שיועברו גם לשלטונות המס בגין חובות הניכויים, אם כי עדיין אינו יודע מתי, לאור הפנייה לביטוח הלאומי לעדכון דרישותיו.

עוד יש לציין כי מעיון במאזן השנתי של החברה לשנת 2000, עולה בבירור כי לנאשמת הפסד של כ-2.5 מיליון ש"ח, כשחובות הלקוחות, ללא בטחונות, הגיעו לסכום דומה - 2.4 מיליון ש"ח, כשמשיכת היתר בבנקים הינה של כ-4 מיליון ש"ח. על כן, לאור נתונים אלו, עדות המפרק והמסמכים שהוגשו, דברי הנאשם בעדותו לגבי מצב הנאשמת - נכונים ואמיתיים, ואף הסיבה לאי תשלום הניכויים - ברורה ונהירה.

3.                     ב"כ המאשימה, בטיעוניה לעונש, טענה כי על בית המשפט להטיל על הנאשם עונש מאסר קשה ובפועל וכן קנס כספי, תוך הפניית בית המשפט ל-ע.פ(ב"ש) 7246/06, כהן אמנון נ' מ.י. (לא פורסם), בו הוטל עונש מאסר של 12 חודש בגין העבירה של אי העברת ניכויים, בסכום של כ-680,000 ש"ח. גם באותו מקרה טען הסנגור כי אי העברת הניכויים נבעה מקריסה כלכלית של הנאשם, המערער, לאחר הנפקה בבורסה שנכשלה ונטישתו על ידי הבנקים שליוו את פעילותו העסקית, אך קובע בית המשפט כי: -

"אכן מצוקה כלכלית אין בה כדי להצדיק את ביצוע העבירות."

ומכאן שאף בפרשתנו, הנאשם אינו רשאי להשמע בטענתו כי מעולם לא דיווח שקר לרשויות ושהעבירות בוצעו רק על רקע של מצוקה כלכלית.

לטעמי, אין ללמוד מפסק דין זה דבר, מאחר ואין בו כל פירוט לאותן נסיבות כלכליות, לכאורה, שבגינן בוצעה עבירה. הנסיון לבקש מבית המשפט לאמץ את הענישה שנגזרה על הנאשם שם גם לנסיבות פרשתנו, חסרת בסיס, כשאין כל דרך להשוות את נסיבות שתי הפרשות, והרי מלאכת הענישה הינה מעשה אינדיווידואלי, איש איש על פי נסיבותיו הוא.